המשכן בתנך

פרק א - דוגמאות מוחשיות של השמים "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" שמות כה 8. כאשר התחיל אלוהים את פועל הבריאה, הוא תכנן להיות בקרב עמו. ה' ברא יקום על מנת שהאדם יאכלס אותו. הוא הציב את האדם בגן היפהפה ביותר עלי אדמות. לא עבר זמן רב בטרם קלקל החטא את תוכניות אלוהים. החטא נכנס לגזע האנושי, וכאשר יורד אלוהים להנות מההתחברות שאליה היה רגיל עם בריותיו, הם נסים ממנו ומסתתרים בין עצי הגן. האדם נהיה חוטא. היתה איבה, שמשמעה עוינות ואי-ידידות, בין אלוהים לַאדם. יחסיהם שבורים והחטא עומד כחיץ גדול המפריד בין אלוהים לאנושות. חמלתו של אלוהים כלפי האנושות ניכרה בכך שרצה לשכון בקרבם. על אף שלא בהכרח ביקשו את אלוהים, הוא ביקש אותם. אדם, פוגש את אלוהים מטרת המשכן היתה לספק מקום ובסיס שעל פיו יוכלו אלוהים והאדם החוטא להיפגש ולהתחבר זה עם זה. האדם היה יכול להתחבר עם אלוהים כאשר מצא את דרכו חזרה אל האלוהים ואל הצדקה. אלוהים היה יכול להתחבר עם האדם ולשתף אותו בתכונותיו הנשגבות. המשכן, הרהיטים שלו וכל מה שקשור בהם היוו דוגמאות חיות לבני ישראל. הם היוו העתק מושלם למשהו שכבר היה קיים בשמים. הם היוו תמונה, טיפוס וצל של האדון ישוע המשיח, בו פוגש אלוהים את האדם, ובו נפגשות האלוהות והאנושות באישיות אחת. "וּמְכַהֲנִים לִדְמוּת וְצֵל הַדְּבָרִים שֶׁבַּשָּׁמָיִם, כִּדְּבַר הָאֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה בְּבֹאוֹ לְכַלּוֹת אֶת-הַמִּשְׁכָּן; כִּי אָמַר אֵלָיו, רְאֵה וַעֲשֵׂה הַכֹּל בְּתַבְנִיתוֹ אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (עברים ח 5). המקרא של ישראל במדבר לבני ישראל, בשלב המוקדם בתולדותיהם, לא היה עותק של הכתובים. לא היתה להם הזכות להתבונן במקרא ולמצוא את הפרק והפסוק על מנת להחליט מהו רצון ה'. במקום זאת, היתה להם סדרה של דוגמאות מוחשיות כדי ללמדם על אודות האדון, על חטאם, ועל מה שהיה עליהם לעשות על מנת להתרצות לאלוהים. המשכן, הקורבנות, הכהונה, וחגי ה׳ הקדושים נועדו כולם להיות דוגמאות מוחשיות כדי ללמד את בני ישראל הכל על אודות ה' ומחוייבותם כלפיו. דוגמאות חיות אלה שימשו להם כמקרא. המקרא היחיד שהכירו האנשים היה מצוי בסמליות של תורת הפולחן. כל מה שהם רצו לדעת אודות האדון, איך להיוושע ולעבוד את האדון היה מצוי בדברים האלה. האם היהודים הבינו? אנו יודעים מהפרשנות הניתנת באגרת את העברים שכל תורת הפולחן היתה קשורה למשיח. השאלה שמועלית לעתים קרובות היא האם בני ישראל בתנ״ך הבינו שכל תורת הפולחן היתה דוגמה מוחשית של המשיח? התשובה היא כן! אך כמו רבים כל כך בימינו, רוב בני ישראל היו בערים לאמיתות אלו ובחרו להישאר עוורים מבחינה רוחנית. העובדה שקדושי התנ״ך היו מסוגלים להבין את המשמעות ברורה מהכתובים. ישוע אמר פעם לקבוצת יהודים שהיתה להם גישה להעתקים של מגילות התנ״ך: "דִּרְשׁוּ בַכְּתוּבִים, אֲשֶׁר תַּחְשְׁבוּ שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָמִים בָּהֶם; וְהֵמָּה הַמְּעִידִים עָלָי" (יוחנן ה 39). ישוע המשיך ואמר להם: כִּי לוּ הֶאֱמַנְתֶּם לְמֹשֶה, גַּם־לִי תַאֲמִינוּ; כִּי הוּא כָּתַב עָלָי". (יוחנן ה 46). איזה ספר כתב משה? הוא כתב את בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. על מה הוא כתב? הוא כתב על ישוע. כאשר נתנאל הציג את פיליפוס לישוע, הוא אמר: "מָצָאנוּ אֹתוֹ אֲשֶׁר כָּתַב מֹשֶה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים, אֶת־יֵשׁוּעַ בֶּן־יוֹסֵף מִנְּצָרֶת" (יוחנן א 46). אותם יהודים שהיתה להם מחשבה רוחנית הבינו שתורת הפולחן סימלה את ישוע המשיח. אלה שלא היו בעלי מחשבה רוחנית לא הבינו. רק חלק קטן מההוראות המקוריות שניתנו למשה לבניית המשכן מתועד. בעוד שלנו יש ידיעה מוגבלת בנוגע למשכן ולמשמעותו, עלינו להבין שליהודי בעל הבחנה החי בתקופת התורה קיימת הבנה עמוקה הרבה יותר לגבי זה משלנו יש. כל מה שהם היו צריכים לדעת לגבי ישועה ועבודת אלוהים הועבר להם במשכן. מחובתי לערוך השוואה בין המשכן לבית המקדש. למשכן ולבית המקדש כוונה ומטרה זהות. המשכן היה בית מקדש נישא, שתוכנן להיות מנויד במדבר. ברגע שהעם התבסס היטב בארץ, בית מקדש קבוע נבנה בירושלים. בית מקדש זה נבנה תחת פיקוחו של המלך שלמה, ומכאן נקרא גן מקדש שלמה. לבית המקדש היו את אותם התכנון והריהוט של המשכן. הוא היה גדול ומהודר יותר. בנוגע למטרתם ומשמעותם, הם היו זהים, ולחקור את האחד כמוהו כלחקור את השני. טעויות של מחברים אם מישהו רוצה להתחיל ולחקור את המשכן, קיים חומר מחקרי רב שאפשר לדלות ממנו. ישנם כרכים רבים בשוק הסוקרים את הנושא. נראה שרבים מהמחברים לוקחים רעיונות ודעות ממחברים אחרים. כתוצאה מזאת, ישנן אי אילו טעויות שרווחות בספרים על אודות המשכן. טעויות אלו זקוקות להתייחסות. בעוד שישנם אפשרויות ופירושים שונים לגבי חלק מהפרטים, ישנן טעויות עקביות שמלומדות בדרך כלל ושיש לתקנן: טעות מספר אחת: הטעות הראשונה והחשובה ביותר של רוב המחברים היא לגרום לכך שלכל פרט תהיה משמעות. נראה שמחברים מרגישים מחוייבים להקנות משמעות לכל פרט. מחבר אחד קבע שיתדות הנחושת שננעצו באדמה להחזיק את הגדר וכיסויי המשכן היו חציים בתוך האדמה וחציים מחוצה לה ושדבר זה סימל מוות ותחייה. מסקנה זו היא רק פרי דמיונו של המחבר. זו עמדה קיצונית. כאשר אדם קובע קביעה כזו ללא כל ראייה מקראית, אז אמינות כל ביאוריו מובאת בסימן שאלה. כנראה שלכל פרט במשכן אכן היתה משמעות מסויימת, אך לא נאמר לנו מהי. אפילו פולוס השליח, כאשר כתב על ההיכל, הכהונה והקורבנות, ציין: "לֹא נְדַבֵּר כָּעֵת עַל־כָּל־אֶחָד מֵהֶם בִּפְרָט" (עברים ט 5). אם פולוס השליח, שהוא גם משיחי וגם מלומד בתורה, לא הבהיר מהי משמעותו של כל דבר, אז גם אנו צריכים להסתפק במידע שיש לנו. יהיו שאלות שיועלו במחקר זה שבהן נצטרך להיעזר בשיפוט האישי שלנו. אנו צריכים להיות כנים כאשר אנו מביעים את דעתנו האישית וכאשר אנו מדברים בשם האדון. יש כל כך הרבה חומר עשיר שלגביו אנו כן יודעים, שאל לנו להקנות משמעות לכל פרט ולסכן בכך את אמינותנו. טעות מספר שתיים: הטעות השניה היא נסיון לגרום לדברים שהם דומים לסמל זה את זה. ישנם דברים במקרא שהם דומים. יש שמוצאים דמיון בין אמת מסויימת בברית החדשה למשכן ואז מסיקים שהמשכן בהכרח מסמל את האמת הזו. זה פשוט לא נכון בכל המקרים. מחבר אחד אומר שוַוי הכסף על הגדר שמחזיקים את היריעות מסמלים את הקהילה משום שהיא מחזיקה את האמת. מחבר אחר אומר שהכרובים מעל הכפורת מסמלים מאמינים משום שהם מגינים על האמת. הדמיונות פרועים לפעמים. הקהילה בברית החדשה מסומלת גם במלח וגם באור, אך מלח איננו מסמל אור. שני פריטים נפרדים עשויים בהחלט לייצג אמת אחת יחידה, אך אין זה אומר שהם מייצגים זה את זה. טעות מספר שלוש: הטעות השלישית שעושה כמעט כל ספר על המשכן היא לגרום לו לסמל את המאמינים והקהילה. אמת היא שמאמינים נמצאים במשכן, אך גם כן חוטאים שלא נושעו. הסיבה לטעות זו היא שמחברים לוקחים דברים שהם דומים וגורמים להיות בהכרח להיות סמל אחד של השני. לדוגמה, יש לנו את מנורת הזהב במשכן. בברית החדשה, בהתגלות פרק א, יש לנו שבע מנורות זהב שהן שבע קהילות אסיה. כמעט כל ספר טוען שמנורת הזהב בעלת שבעת הקנים במשכן מסמלת את שבע הקהילות בספר ההתגלות. זהו התהליך שבו גורמים לדברים דומים להיות בהכרח סמלים זה של זה. תארו לעצמכם שילד יהודי אחד שואל את הכוהן המקומי שלו מה מסמלת המנורה, והכוהן, שם במדבר סיני, אומר לו שהיא מסמלת את שבע קהילות אסיה. ואז הילד שואל: ״מהי קהילה?״ והכוהן עונה ״אין לי מושג!״. רעיון הקהילה היה סוד גמור לקדושים בתנ״ך. למשכן היתה סמליות ומשמעות שנועדה להיות מובנת. מהי תכליתו אם הוא ייצג סוד ובלתי אפשרי היה להבינו? במנורת הזהב של התנ״ך, יש לנו תמונה נפלאה של ישוע המשיח כאור העולם. בברית החדשה יש לנו תמונה נפלאה של ישוע המשיח כאור העולם המשתקף בקהילות. יש לנו שני עצמים שונים, בשני עידנים שונים, כאשר שניהם מהווים השתקפות של אותו הדבר. אם תחזיק את ידך תחת אור בהיר מול קיר, היד תטיל צל על הקיר. הצל נושא את צורת היד. במקרה של המשכן, המשכן הוא הצל שעל הקיר. האם המשכן הוא צל של קהילה? לא! הוא צל של השמים. הוא נושא את צלם השמים. המסר של המשכן בנוגע לישוע המשיח הוא אותו המסר של הברית החדשה. הווה אומר שקיים דמיון רב בין ההשתחוות בתנ״ך וההשתחוות בברית החדשה. ההשתחוות בתנ״ך מצביעה קדימה להבטחת בואו של המשיח. ההשתחוות בברית החדשה מבוססת על הבטחת אלוהים שישוע כבר בא. צורת השתחוות אחת מסתכלת קדימה, האחרת מסתכלת אחורנית. אל נטעה בלגרום למשכן להיות טיפוס וצל של הקהילה. מחברים רבים טוענים שהרחצה בכיור לפני הכניסה למשכן מהווה תמונה של הטבילה לפני הכניסה לקהילה. זה נכון, ישנו דמיון מה, אך אם תרחיק לכת בכך, תגיע ליציקת והתזת מים כסמלים של טבילת הברית החדשה. פירוש באמצעות הכתובים טוב נעשה אם פשוט נאפשר לכתובים לפרש את המשמעויות הרוחניות של המשכן. איננו מסתמכים על דמיוננו ודעתנו אנו בנוגע למשמעות. עברים פרקים ח, ט ו-י נותנים לנו את הפירוש. עברים ח 5 משתמש בשלוש מילים כדי לתאר את משמעות ההיכל: "וּמְכַהֲנִים לִדְמוּת וְצֵל הַדְּבָרִים שֶׁבַּשָּׁמָיִם, כִּדְבַר הָאֱלֹהִים אֶל־מֹשֶה בְּבֹאוֹ לְכַלּוֹת אֶת־הַמִּשְׁכָּן; כִּי אָמַר אֵלָיו, רְאֵה וַעֲשֵׂה הַכֹּל בְּתַבְנִיתוֹ אֲשֶׁר־אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר". עברים ט 9 משתמש במונח אחר: "וְהוּא מָשָׁל עַל־הָעֵת הַהֹוָה, אֲשֶׁר בָּהּ מַקְרִיבִים מְנָחוֹת וּזְבָחִים אֲשֶׁר לֹא־יוּכְלוּ לְהַשְׁלִים אֶת־לְבַב הָעֹבֵד". משמעות המשכן חוזרת על עצמה בעברים ט 23-24: "לָכֵן דִּמְיוֹנֵי הַדְּבָרִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם צְרִיכִים לְהִטָּהֵר בָּאֵלֶּה, וְהַדְּבָרִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם בְּעַצְמָם צְרִיכִים לְהִטָּהֵר בִּזְבָחִים טוֹבִים מֵאֵלֶּה. כִּי הַמָּשִׁיחַ לֹא־בָא אֶל־הַקֹּדֶשׁ הַנַּעֲשֶׂה בְיָדַיִם, שֶׁהוּא רַק־דְּמוּת הָאֲמִתִּי, כִּי אִם־בָּא אֶל־עֶצֶם הַשָּׁמַיִם לֵרָאוֹת עַתָּה בַעֲדֵנוּ אֶת־פְּנֵי הָאֱלֹהִים". ואחרון, עברים י 1 מציין כי "הַתּוֹרָה בִּהְיוֹת בָּהּ צֵל הַטֹּבוֹת הָעֲתִידוֹת וְלֹא מַרְאֵה עֶצֶם הַדְּבָרִים". המילים ״דמיון״, ״צל״, ״דמות״, ו״תבנית״ באות לידי שימוש. דמות היא צורה נראית לעין של חפץ אחר. צל הוא תמונה חשוכה המוטלת באמצעות חסימת אור. תבנית היא לא החפץ המקורי, אך היא נעשית על פיו. כל המונחים האלה מציינים שהמשכן או בית המקדש אינם המקוריים, אלא דמות של המקורי. המקור הוא השמים, והמשכן הוא העתק או צל שלו. אחד הדברים המתסכלים בלקרוא את כל הספרים והחומר על המשכן הוא שהמחברים בוחרים פריט אחד ואומרים שמשמעותו אחת ובוחרים פריט אחר ואומרים שמשמעותו היא אחרת. אך לשתי המשמעויות אין כל קשר בכלל זו לזו. רבים נכשלים בלהכיר בכך שלמשכן יש תֵמה אחת מרכזית וכל דבר אחר צריך להיות תואם אליה. התכנון, המבנה, הריהוט וכל טקסי המשכן, כולם משתלבים יחד כתווים במנגינתו של שיר. הם נמצאים ברצף מושלם ובסימטריה. הרמוניה שכזו היתה יכולה להיות מתוכננת רק במחשבת האלוהים. כאשר אנו מבינים את התמה העיקרית האחת, אז אנו יכולים להבין בצורה הטובה ביותר את מהות הפריטים שמשמעותם לא צוינה. דעותינו האישיות תהיינה מדוייקות יותר כשברשותנו הבנה אמתית של התמה העיקרית. המשכן הוא מבנה בעל שני חדרים: הקודש וקודש הקודשים. קודש הקודשים מסמל את כסא אלוהים בשמים ואת נוכחותו שם. מסביב למבנה ישנה חצר המוקפת גדר. מחוץ לגדר ישנו עם, למעשה עולם, של אנשים חוטאים. התמה העיקרית של המשכן היא כיצד האדם הרשע, החוטא, יוכל להיכנס אל נוכחותו של אל צדיק ולהתחבר איתו. שישה היבטים של התמה המרכזית טבעו הנשחת והחוטא של האדם כאשר זהו המקרה שלפנינו, ישנם כמה היבטים של התמה העיקרית הזאת. ישנם שישה דברים שאנו יכולים לדלות מהנושא המרכזי. קודם כל, האדם לומד על שחיתותו הרשעית בכך שגישתו לנוכחות אלוהים חסומה והוא חייב להעלות קורבנות שונים לפדות את עצמו. אחד השיעורים העיקריים מהלימוד על המשכן הוא עד כמה האדם הוא חוטא. בגלל חטאיו, גישתו לנוכחות אלוהים חסומה. הוא חטא, והעונש על חטאיו הוא הפרדה נצחית מאלוהים. לימוד זה מקטין את האדם לאותו החוטא המתועב והרשע שהוא. אין דבר טוב לומר עליו (רומיים ג 23; תהילים נא 6; ישעיהו סד 5; רומיים ג 12). אלוהים הוא טוב שנית, אנו לומדים על גדולת קדושתו וצדקתו של ה׳. אלוהים הוא אל קדוש וצדיק ותהום גדולה מפרידה בינו לבין האנושות. דת שקר מבוססת על טעות בשתי הנקודות הללו. דת שקר מנמיכה את אלוהים לרמה שאליה איננו שייך. היא מעלה את האדם לרמה שאליה איננו זכאי, כך שיש הבדל קטן בין אלוהים והאדם. אלה המלמדים שיש לעשות מעשים לצורך ישועה אינם מבינים את צדקתו וקדושתו הגדולות של אלוהים, או את טבעו הנשחת והחוטא של האדם. האדם חייב להשתנות שלישית, המשכן מתאר את השינוי הגדול שעל האדם לחוות בשביל שיוכל להיכנס אל נוכחותו של ה׳ ולהיות בהתחברות איתו. אלוהים לא יירד לרמה שלנו. על האדם להיות מורם לרמתו של אלוהים. השינוי הזה הוא כל כך גדול שאלוהים צריך לעשות את השינוי הזה בבני אדם. ממה שהוא כעת, האדם צריך לחוות שינוי גדול על מנת שיהיה מסוגל להתרצות לאלוהים. תנאי גישתו של האדם לאלוהים רביעית, אנו למדים במשכן את התנאים תחתם האדם החוטא יכול להיות רצוי ולגשת לאלוהים קדוש וצדיק. האדם הוא זה שחטא נגד אלוהים. לה׳ הזכות להציב את התנאים לריצויינו. באמצעות הכניסה בשער, הקורבן במזבח, הרחצה בכיור, והבאת הדם פנימה אל המשכן - כל אלה מסמלים את התנאים להתרצותו של האדם ולזכאותו לבוא לפני ה׳. תוכנית הישועה חמישית, אנו לומדים את תוכנית הישועה הנחוצה על מנת שהאדם ייגאל מחטאיו. שחיטת קורבנות בעלי החיים התמימים לימדה שהיה צריך לשלם עונש על כך שאתה חוטא העושה חטאים, ושהעונש היה מוות. תוכנית הישועה בתנ״ך היא בדיוק אותה תוכנית ישועה של הברית החדשה. אם היינו עושים סקר בקרב משיחיים ושואלים כיצד אנשים היו נושעים בברית הישנה, היו אז עונים שהאדם היה נושע בהקרבת קורבנות במזבח ושמירת תורה. התשובה הזו שגויה מאין כמוה! היתה תוכנית ישועה אחת בלבד לכל התקופות. אם האדם יכול היה להיוושע בשמירת התורה, אז לקהילותינו היו מזבחות בחצר הקדמית ומכלאת עזים בחצר האחורית והיינו עדיין מעלים קורבנות. הנחיצות בהעלאת הקורבנות ציינה שהמקריב היה חוטא והיה זקוק לתחליף שימות במקומו. הקורבנות רק סימלו את המשיח, אשר יהיה שה האלוהים הנושא חטאת העולם. "גַּם לֹא־בָא בְּדַם שְׂעִירִים וַעֲגָלִים, אֶלָּא בְּדַם־נַפְשׁוֹ בָּא בְּפַעַם־אַחַת אֶל־הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, וַיִּמְצָא גְּאֻלַּת עוֹלָם" (עברים ט 12). באמצעות תורת הפולחן של התנ״ך, הובטח לעם שישוע המשיח יבוא וימות עבור חטאיהם. בברית החדשה, מובטח לאנשים שישוע המשיח בא ומת עבור חטאיהם. הם האמינו שהוא יעשה זאת. אנו מאמינים שהוא עשה זאת. זו אותה אמונה לשנינו. אלוהים הבטיח, ואלוהים לא משקר, שכל חוטא ששב והאמין בישועה ייוושע. הוא היה מסוגל להושיע את אלה שהיו בתנ״ך אפילו לפני שהמשיח מת על הצלב. המשיח הוא הנושא שישית, המשכן היה דמות וטיפוס של האדון ישוע המשיח. הוא מסמל את פועלו, את חייו, את תכונותיו ואת אופיו. כל פרט במשכן ייצג וניבא היבט כלשהו באופיו ובפועלו הנצחיים של האדון ישוע המשיח. ישוע המשיח ופועל פדיונו הם הנושא של המשכן. המשכן במדבר היה דמות וצל של ישוע המשיח. מזבח הנחושת מספר עליו כשהוא על הצלב. הכיור מספר עליו כעל "הַדָּבָר". שולחן לחם הפנים מספר לנו עליו כלחם החיים והמנורה כעל אור העולם. מזבח הקטורת מספר לנו עליו ככוהננו הגדול המפגיע עבורנו. ארון הברית מספר על תכונת הצדק שלו, והכפורת מספרת על תכונות האהבה והרחמים שלו. העץ מספר על אנושיותו המושלמת, והזהב מספר על אלוהותו. נחושת מספרת לנו על משפטו, וכסף מגלה את גאולתו. לבן מדבר על צדקתו המושלמת; שָׁנִי מספר לנו על דמו שנשפך; וארגמן רומז למלכותו. הפרוכת מספרת על חייו ואמַת צדקתו המושלמים, והרשימה נמשכת. המשכן עלי אדמות הוא טיפוס של המשכן בשמים. מקום משכנו של אלוהים עלי אדמות הוא צל של מקום משכנו של אלוהים בשמים.